&39;הבריחה מהודו&39; - סיפור אישי מצמרר להורדה ולצפיה ישירה

"גבי היה גם האבא שלי, גם האח 
וגם החבר היחידי שלי", אומר רונן 
דבש, ששהה במשך שנה וחצי בכלא 
ההודי, כשהרב גבריאל הולצברג 
הי"ד היה לו לקרן האור היחידה.

אחד מתושבי ירושלים ישב לאורך כל אותו סוף שבוע צמוד למכשיר הרדיו ועקב אחרי כל פיסת מידע הנוגעת לבני הערובה הכלואים בבית חב"ד בהודו. במתח ובלחץ רב הוא ניסה להתעדכן כל הזמן, תוך שהוא ממלמל פרקי תהלים ומקווה שיגיעו בשורות טובות. וכשהן לא הגיעו, הוא כסס את ציפורניו, המשיך להתפלל ולקוות, אבל שום דבר לא הועיל. לאחר צאת השבת, הידיעה המרה על הירצחם של בני הזוג הולצברג הכתה אותו בתדהמה שלא עזבה אותו לאורך כל השבוע.

האיש הוא רונן דבש, יהודי חסיד ברסלב המתגורר כיום בדירה קטנה וצנועה בשכונת מוסררה הירושלמית. כלי התקשורת שצבאו על ביתו ועל מכשיר הטלפון שלו לא עזרו לו להפיג את הזעזוע והתדהמה שאחזה בו. הרב גבריאל הולצברג, שבמשך שנה וחצי – בזמן היותו בכלא ההודי במצב נפשי וגופני רעועים במיוחד – היה החבר היחידי שלו.

סיפור חייו של דבש הספיק כבר להתפרסם באי-אלו מקומות והוא אף תיעד את מסע הבריחה הדרמטי שלו מבית הכלא בהודו בספר נרחב ועוצר נשימה אותו הוציא לאור, בשם "הבריחה מהודו". אבל באותו שבוע קיבל הסיפור משמעות חדשה, כאשר נודע כי הרב החב"די המתואר בספר, האיש שעזר לדבש בכל מה שהיה צריך בזמן שהותו בכלא, הוא לא אחר מאשר הרב גבריאל הולצברג הי"ד, שליח חב"ד במומביי שנרצח בידי מחבלים פקיסטנים. כשרק התחילו להגיע הידיעות על מה שקורה בבית חב"ד, רונן כבר הבין בדיוק במי המדובר.

"מיד קישרתי, לא היה לי ספק בכלל, ומאותו רגע הייתי צמוד לכלי התקשורת ולרגשות, כדי לדעת מה קורה. במשך שנה וחצי שלמות של שהייה בכלא ההודי, גבי היה גם האבא שלי, גם האח וגם החבר היחידי שלי. הוא האיש היחיד שבא לבקר אותי ודאג לי לכל מה שהייתי צריך. בין אם מדובר בכסף לקופונים, כדי שיהיה לי לקנות בכלא את הצרכים האישיים שלי, ובין בדאגה לאוכל כשר. לא אכלתי בשר בכלא והוא היה דואג לשלוח לי אוכל צמחוני, שקיות עם פירות וכדומה. הוא היה מגיע אלי בערך פעם בשבועיים, ומכיוון שלא הייתה לי דרך כלשהי להיות בקשר עם אשתי, היא הייתה שולחת לו פקסים והוא היה מעביר אותם אלי. בין לבין הוא גם היה מעביר לי פה ושם מעט רופים כדי שאוכל לשחד את השומרים בכלא".

ארבעת המינים בבית המשפט ההודי

רונן דבש היה בחור ישראלי רגיל, שכמו צעירים רבים אחרים נמשך להודו. הוא בדיוק היה אז בתקופה בה הוא ואשתו התקרבו ליהדות והתחזקו, אך באחת מנסיעותיו להודו הוא הסתבך ומצא את עצמו כלוא בבית הסוהר ההודי למשך תקופה ארוכה וקשה מנשוא. למרות הזמן שעבר מאז, רק הזיכרון והמחשבה על בית הכלא גורמות לרונן להרגיש שלא בטוב. מדובר בכלא מוזנח ומטונף שמיועד ל-800 איש, אבל בפועל נדחסו בו יחדיו 3,500 אסירים, כשהם ממתינים במשך שנים רבות למשפט בלא לדעת מתי הוא יסתיים. בכלא לא היו תנאים מינימאליים. הרעב שם הוא עניין תמידי וחוסר ההיגיינה הוא מתכון בדוק לחלות במחלות קשות. בתוך כל התקופה הנוראה הזו, כשהוא מוקף באלפי פושעים שבתוך המקום הזה איבדו כבר מזמן צלם אנוש, קרן האור היחידה שהייתה לדבש היה הרב גבריאל הולצברג הי"ד, שליח חב"ד המקומי במומביי (בתמונה מימין).

הדברים אותם זוכר דבש במיוחד כמרגשים הם החגים, שאת האווירה והשמחה שלהם ניסה הרב הולצברג בכל יכולתו להקנות גם לצעיר הישראלי שכלוא בכלא ההודי. "זכור לי במיוחד בוקר אחד בימי חג הסוכות, כאשר בהיותי בתא שלי קראתי מאמר של תיקוני הזוהר ובו כתוב על העניינים והמשמעויות של נטילת ארבעת המינים. במשך כל השבוע נלחם הרב הולצברג כדי שיוכל להיכנס ולאפשר לי לטול את ארבעת המינים. באחד מימי חול המועד הוציאו אותי לבית המשפט והוא הגיע לשם כדי לתמוך בי ולסייע לי, והנה הוא לא שכח להביא איתו את ארבעת המינים. וכך, בתוך אולם בית המשפט לעיני עשרות הודים ולעיני השופטים התמהים בירכתי על ארבעת המינים ונענעתי אותם לעיני כולם. הם לא הבינו מה פתאום אדם מחזיק פרי וחתיכת עץ ומתפלל עם זה. וגבי אומר לי "תצעק לקדוש-ברוך-הוא, אנא ה' הושיעה נא, כדי שהוא יוציא אותך מהמקום הרע הזה". שמעתי לו והתחלתי פשוט לצעוק, בתוך בית המשפט, "אנא ה' הושיעה נא", ממש כמו שקראתי גם השבוע לקדוש-ברוך-הוא שיציל את גבריאל ורבקה מאותם מרצחים".

אירוע נוסף שזכור לרונן במיוחד, הוא חג הפורים, שלמרות שהוא חל באותה שנה ביום שישי שהיה יום מאוד קצר בו הוא היה צריך לדאוג לאלפי היהודים שגרים בהודו, לטפל במאות הישראלים שהגיעו לבית חב"ד, לקרוא להם מספר פעמים את המגילה, ולקיים בעצמו את מצוות היום. ולמרות כל זה הוא הגיע אלי לבית הכלא, שיחד את ההודים בכסף כדי שיאפשרו לו להיכנס ולקרוא לי את המגילה. היה איתי ישראלי נוסף וגם הוא יצא כדי לשמוע את קריאת המגילה. הרב גבי הביא לנו משלוחי מנות, ואנחנו הענקנו אחד לשני משלוח מנות כדי לקיים את מצוות היום ולשמוח מעט בתוך כל החושך שהיינו בו.

זה היה המצב תמיד. ידענו שגבי לא נוטש אותך אף פעם. וגם השבוע, כשראיתי בכלי התקשורת מה קורה שם, ידעתי שבאמת גבי יכול היה לצאת משם אבל הוא לא רצה לנטוש את היהודים האחרים שהיו שם. אני הרגשתי אותו עד כניסת השבת, הרגשתי שהוא איתנו, אבל כשנכנסה השבת הרגשתי משהו אחר. הרגשתי שהמלחמה בין הייאוש לתקווה התחילה בערב שבת והיא עומדת להיות מוכרעת. עד אז הייתה לי אמונה שלמה ממש שהוא בסדר. ביום שישי הענקתי ראיון לאחד מכלי התקשורת ואמרתי שאין לי ספק שהם ייצאו משם חיים. אבל כשנכנסה שבת התחיל לנקר בי הספק, ואז במוצאי שבת הגיעה הידיעה הנוראה שהוא ואשתו הם חלק מן ההרוגים. וחשבתי על זה שוב, שאין לי ספק שלגבי הייתה את האפשרות לברוח אבל הוא לא רצה לנטוש את האחרים שהיו שם. כי כך היה גבי, הוא לא עזב ולא נטש אף יהודי, ולמרות שהיו לו מיליון ואחד דברים לעשות – לדאוג ליהודים המקומיים, לדאוג לתרמילאים שהגיעו להתארח, לנסות ולבנות מקווה במקום ולהחזיק את בית חב"ד, בכל פעם שהוא היה מגיע אלי הוא היה אומר לי, "תתפלל שאני אצליח לבנות את המקווה". ברגעים שהייתי בשבירה מוחלטת, בייאוש טוטאלי שקשה לצאת ממנו, הוא היה בא אלי ומנחם אותי. "תחשוב טוב, יהיה טוב. אסור לאבד את התקווה". וכך ממש הוא היה אומר גם לרעייתי, שעברה תקופות קשות מאוד בהיותי בכלא, כשהוא מנסה לשכנע אותה שבסופו של דבר הכל יהיה טוב".

365, לאן אתה הולך?

"בית חב"ד במומביי", מספר לנו דבש, "היה מקום אכסניה של ממש. אם לאנשי העסקים הישראלים שהיו מגיעים למומביי, או למטיילים הישראלים, ובעצם כל יהודי שהיה עובר בהודו, אם הוא נוחת במומביי או בדלהי הוא מחפש מיד את בית חב"ד כדי לחטוף ארוחה ולקבל איזשהו חום ביתי. בכל פעם שהיו מגיעים אנשים מהארץ לבקר אותי, אם מהמשפחה או חברים שלי, הם היו מתארחים בבית חב"ד וגבי היה מוביל אותם לכל המקומות בהודו. הוא היה מנהל תמיד שיחות עם השופטים והסוהרים כדי שאצליח לקבל אוכל כשר. גזר הדין אותו הייתי אמור לקבל היה אמור לעמוד על בין 10 ל-20 שנות מאסר ואני ידעתי שאני לא אוכל להחזיק מעמד שם. כבר בחודשים הראשונים להיותי בכלא חליתי באמבות – כאבי בטן נוראים, להם דאג לי גבי לטיפול באמצעות כדורים מערביים. הכדורים שנמצאים בהודו הם כולם פגי תוקף.

זמן קצר לאחר מכן חליתי בקדחת המלריה, מחלה שהיא סופנית במקרים מסוימים. לא ידעתי בכלל אם אחיה. כל לילה הייתי בטוח שאת הבוקר אני לא אזכה לראות. מתוך החשיכה העבותה הזו, כשהרגשתי שזה ממש סוף הכל, הגיע פתח הישועה. בספר ה'תניא' שבו למדתי יום יום לפי הסדר, הגעתי באותו יום לדף שהכותרת שלו הייתה "כי תשלח את אסיריך מבור". בעודי לומד את הפרק הזה, הגיע פתאום השומר ואמר לי: "365! אתה יוצא לבדיקות בבית החולים". חשבתי שזו הזדמנות לצאת לנשום קצת אוויר מחוץ לחומות הכלא, אז הסכמתי לבוא. התלבשתי במהירות, לקחתי 500 רופי שיהיה לי כסף לקנות משהו או לשחד את השומרים. לקחתי איתי גם את ספר ה'תניא' שהיה בפורמט קטן, והייתי באמצע הלימוד בו. בדרך בין האגף לשערים פגשתי את סגן מפקד הכלא שתמיד מאוד חיבב אותי. "365, לאן אתה הולך?" שאל, "הום" (הביתה), עניתי לו והוא צחק וענה לי: "ביי, ביי". בינתיים המלווים שלי הגיעו ויצאנו לכיוון הורדות בית החולים. הסוהר שהחזיק לי ביד כבר ליווה אותי ביציאות קודמות. הוא היה הודי רזה, בערך בגובה שלי, אדם מאוד נחמד וחייכן שסיפר לי כל הדרך על המשפחה והילדים שלו. לשנינו יש ילדים כמעט באותו גיל והוא אמר לי שבשביל לפרנס אותם הוא חייב לעבוד כשומר, למרות שזו עבודה קשה.

כשהגענו לבית החולים ניגשתי לקבלה שבקומת הכניסה. נתנו לי שם כוסית קטנה כדי לעשות בדיקה ואני והשומרים הלכנו עד קצה הפרוזדור, שם היו שלושה תאי שירותים. שניים מהשירותים היו מקולקלים ורק התא הימני עבד, אבל הוא היה תפוס. חיכינו עד שמי שהיה שם יצא ואני נכנסתי פנימה לתא. בכלא יש חוק, שכאשר אסיר הולך לשירותים בבית המשפט או בבית החולים הוא חייב להשאיר את הדלת פתוחה באופן חלקי, כדי שלשומרים יהיה קשר עין איתו גם כשהוא בפנים. גם הפעם השארתי את הדלת פתוחה ושני השומרים אכן חיכו לי בכניסה. אבל בשנייה שנכנסתי פנימה דפק ההודי הנמוך ואמר לי, "אתה יכול לסגור את הדלת". באופן מאוד מוזר שמעתי בקולו ובלי לחשוב פעמיים סגרתי את הדלת, למרות שידעתי שאסור לי לעשות את זה ונעלתי אותה עם הבריח מבפנים. חיכיתי כמה שניות כשאני בטוח שהשומרים יבוא מיד ויכעסו עלי, אבל הם לא הגיעו ולא אמרו כלום. הסתובבתי והנה אני רואה מולי חלון בגודל שלושים סנטימטרים. היו עליו שלבים של תריס מזכוכית ורשת ברזל מסורגת. הצצתי דרך החלון וראיתי שהוא נמצא במרחק של שבעה מטרים מהחומה החיצונית של בית החולים.

בלי לחשוב או להבין מה אני בדיוק עושה תפסתי את השלב הראשון של תריס הזכוכית וניסיתי להוציא אותו בעדינות מהמסילה. הוא נשבר לשניים בידיים שלי ואני הנחתי אותו על אדן החלון. חיכיתי כמה שניות כדי לראות אם השומרים יגיבו לרעש הזכוכית הנשברת, אבל שום דבר לא קרה. התחלתי לחשוב שבעצם יש כאן פרצה משמעותית לבריחה והחלטתי לנסות לבדוק אותה כדי שבפעם הבאה, כשאהיה מוכן לכך נפשית אברח מכאן. החלטתי לבדוק מה קורה עם הרשת המסורגת של המוסיקה החסידית. נתתי לה דחיפה עדינה עם היד כדי לבדוק את החוזק שלה, אבל התומך התחתון של הסורגים עף החוצה בצורה פראית, כאילו נתתי לו דחיפה עם פטיש כבד. הוא עשה המון רעש כשהוא נפל והייתי בטוח שאת זה השומרים בודאי שמעו. התיישבתי על הרצפה ליד הבור וניסיתי להתרכז ולחשוב מה לעשות עכשיו.

הגעתי למסקנה שאכן יש כאן פרצה מצוינת לבריחה והחלטתי שבימים הקרובים אני אכין תוכנית בריחה מדוקדקת כדי שביציאה הבאה לבית החולים אוכל לנסות לברוח. בינתיים, רק כדי לוודא שהפרצה הזו באמת ראויה לבריחה תפסתי עוד שלב של זכוכית וניסיתי להוציא גם אותו, ושוב הוא נשבר לי בידיים לשניים. רק שלב זכוכית אחד נשאר על החלון והשניים האחרים היו שבורים. תפסתי את הרשת ושוב נתתי לה מכה קטנה. התומך הימני שלה עף החוצה ועכשיו היו כבר שתי פינות משוחררות. ניסיתי להזיז אותה כלפי חוץ והיא התקפלה כאילו היא עשויה מבדיל ולא מברזל. פתאום עמדתי מול חלון פתוח כאילו הוא מזמין אותי לקפוץ החוצה. נתתי עוד דחיפה לרשת מהצד השני והחלון היה פרוץ לחלוטין. עכשיו הכל כבר היה מוכן לבריחה בפעם הבאה. התחלתי לנסות להחזיר את הכל לקדמותו כדי שהחלון ייראה סגור עד הפעם הבאה שאגיע לבית החולים. אבל הרשת שהתעקמה כל כך בקלות ביציאה, לא רצתה לחזור פנימה. הבנתי שאם אצא עכשיו מן השירותים והשוטרים יראו את החלון, הם יאשימו אותי בניסיון בריחה. ואז ברגע אחד קלטתי שאין לי כל ברירה, או לברוח עכשיו או להפסיד את הכל. הסתכלתי החוצה וראיתי את השמים הכחולים קוראים לי, מרמזים לי שלא לפחד.

ההתרחשות הזו אירעה על פני שבע או שמונה דקות, ובכל הזמן הזה אני לא שומע שום תגובה מהשומרים. זה היה מוזר מאוד, הרגשתי שיש לי כאן הזדמנות נדירה. לא התלבטתי הרבה והחלטתי לנסות, אבל עוד מכשול אחד אחרון עמד בדרכי. החלון היה בגובה הראש שלי ובתא הקטן לא היה שום דבר שאפשר לטפס עליו מפני שהשירותים שם בנויים בצורת בור. פתאום ראיתי שיש על הקיר שני צינורות ברזל שנסתמו עם בטון. תפסתי את הצינורות והתחלתי למשוך את עצמי למעלה. התאמצתי קצת, עוד משיכה אחת והרגליים שלי כבר היו מחוץ לחלון. בשנייה הבאה מצאתי את עצמי תלוי על החומה החיצונית של בית החולים. עד היום אני לא מצליח להבין איך הגעתי לשם, אני רק יודע שזה מה שקרה. משהו בראש שלי הרגיש משונה. שלחתי יד לראש ושמתי לב שאין לי כיפה. סובבתי את הראש לאחור וראיתי את הכיפה שליוותה אותי במשך כל ימי שהותי בכלא ושמרה עלי, כאילו קראה לי לא להשאיר אותה מאחור. הרגשתי שאני לא יכול לברוח בלי הכיפה שלי, ובלי להסס או להתפשר ירדתי מהחומה. חזרתי חזרה לחצר, רצתי עד לחלון ולקחתי אותה. גמעתי את המרחק בין החלון לחומה והתכוונתי לחזור ולטפס עליה, אבל עכשיו ראיתי שהיא מאוד גבוהה וזה לא יהיה פשוט לעלות עליה.

התחלתי לחפש דרך מוצא. הסתכלתי ימינה וראיתי במרחק של כעשרים מטרים ממני שני שומרים הודים עם נשק וקסדה לבנה לראשם, מאבטחים את שער הכניסה לבית החולים. למזלי הם עמדו עם הגב אלי אבל הבנתי שמשם לא תגיע הישועה. הסתובבתי שמאלה וראיתי שלא רחוק ממני ישנה גבעת חול שצמודה לחומה. רצתי לגבעה ובכל הכוחות שלי קפצתי והצלחתי. הייתי שוב על החומה ובלי לעצור אפילו לשנייה קפצתי במהירות לצד השני. לא ידעתי לאן אני קופץ בכלל, רק בזווית העין קלטתי שאני נמצא בכביש ראשי וסואן. מספר אנשים ראו אותי קופץ מהחומה אבל אף אחד מהם לא הגיב, מזל שכולם היו הודים. ברגעים הללו המוח פעול בצורה כמעט אינסטינקטיבית, אין מקום להרבה מחשבות וכל הגוף כולו דרוך ומכוון על מטרה אחת בלבד – לברוח!

במבט מהיר ראיתי מעבר לכביש סמטה צרה והתחלתי לרוץ לעברה במהירות. המשכתי לרוץ עוד כחמישים מטרים ובבת אחת נגמר לי כל האוויר. הרגשתי שאני לא מסוגל לנשום יותר והכוח שלי נשאב לגמרי. במרחק עשר מטר ממני חנתה מונית, הסמטה הייתה צרה כל כך שהמונית חסמה את כל רוחבה. בלי לחשוב רצתי למונית והתיישבתי בפנים ואמרתי לנהג להתחיל לנסוע".

5,000 רופי, שתי לחמניות וסידור

"הגעתי למקום במומביי בו ידעתי שמתכנסים ישראלים רבים. הייתי בלי כסף, עם בגדים מגואלים בדם. כשהגעתי לשם פגשתי את אשתו של גבי, רבקה הי"ד. היא זיהתה אותי ואמר לי: "ברחת מהכלא!" אמרתי לה, כן. היא אמרה לי שאני חייב להמשיך הלאה והוציאה 5,000 רופי, סכום שמשתווה בערכו לחמשת אלפים שקלים והעניקה לי חולצה של גבי, בקבוק מים, שתי לחמניות וסידור, ואמרה לי תמשיך הלאה. משם הגעתי לצפון הודו בדרך פתלתלה ובעזרת מספר יהודים הצלחתי לעבור את הגבול לנפאל באמצעות דרכון של אחד מהם, ומנפאל הגעתי ארצה בערב יום הכיפורים. כשהגעתי לארץ וחזרתי לאשתי ולילדים המשכתי לשמור על קשר קבוע עם גבי הי"ד, היינו מדברים בטלפון והיה לו חשוב תמיד לשמוע כיצד אני מסתדר.

במוצאי שבת, כאשר שמעתי את הידיעה הנוראה הייתי מסוחרר במשך זמן רב, וזה עוד לא עבר. עוד ועוד זיכרונות עולים לך בראש. ה' יקום דמם. הם היו ממש עולה תמימה. אנשים שחיו בשביל עם ישראל ולא הותירו שם דבר לעצמם, ביטלו את עצמיותם לגמרי. גבי הי"ד היה בחור כל כך עניו, עדין ושקט. יודע תמיד לענות על השאלות ששואלים אותו, אם בהלכה או סתם התייעצות בסוגיות החיים, תמיד הייתה לו תשובה. כשהוא היה מחכה עבורי בבית המשפט הוא תמיד היה עם ספר ביד, מנצל את הזמן ולומד בינתיים. הוא היה ממש איש של ה', זו ההגדרה הטובה ביותר. הקדוש-ברוך-הוא בחר את הטוב מכל".

האיש שניבא את הגאולה שלי

חלק מסיפר בריחתו המופלא של רונן דבש טמון בעזרה שקיבל מהגה"צ רבי אליעזר ברלנד שליט"א. לפני שנסע להודו לא הכיר רונן את הרב שליט"א, אך בעת שהיה בכלא העבירו לו חבריו תפילה שכתב עבורו הרב שליט"א. חלק מן התפילה היו המילים הבאות: "ה' ישלח את הצירעה שתסמא את עיני הסוהרים והשופטים ולא יראו אותך ולא ישמעו אותך ותצליח לברוח מהם כהרף עין ותזכה להגיע לארץ ישראל ולהיפגש עמי".

"כשהגעתי לנפאל במהלך הבריחה", מספר רונן, "פגשתי חבר שהיה בארץ ממש בזמן שברחתי. הוא נפגש עם הרב שליט"א והרב, שידע שהוא נוסע לאזור, אמר לו לחכות לי בנפאל. ואכן, מיד אחרי שברחתי התקשרתי לאשתי כדי שתמצא מישהו שיעזור לי, ורק אז הוא הבין למה התכוון הרב בדבריו. כאשר הגעתי ארצה הייתי חייב לדעת מי הוא הרב הזה שניבא את הגאולה שלי. נכנסתי לרב והוא קפץ עלי מיד ונישק אותי. הוא סיפר לי את כל מהלך הבריחה שלי והכליל בו אפילו דברים שאני הספקתי לשכוח. הוא ביקש ממני לפרסם את הסיפור המופלא הזה, ואכן עשיתי זאת".

לחצו כאן לצפייה